החלטה בתיק רע"פ 6368/12

1.              לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה שניתן על-ידי כב' השופטים ר' שפירא, ע' גרשון ו- א' קיסרי בע"פ 43325-02-12 ובע"פ 26044-02-12, מיום 7.6.2012, בגדרו נדחו ערעוריהם ההדדיים של המבקש והמשיבה על פסק דינו של בית המשפט השלום בחיפה, אשר ניתן על-ידי כב' השופט ע' קוטון, ביום 10.1.2012.

רקע והליכים

2.              נגד המבקש הוגש כתב אישום המייחס לו ביצוע עבירה של איומים, לפי סעיף 192 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק).

3.              בכתב האישום נטען כי ביום 27.12.2006, במהלך דיון הקראה בפני השופט ס' דבור בבית המשפט לתעבורה בצפת בתיק 3412/06 (להלן: הדיון), השמיע המבקש דברי עלבון כלפי בית המשפט, והודיע לבית המשפט שהוא הופלה לרעה וכי הוא יגיש על כך תלונה. עוד נטען, כי ביום 3.1.2008, איים המבקש על השופט דבור בפגיעה שלא כדין בגופו על מנת להפחידו, בכך שהגיש למזכירות בית המשפט לתעבורה פנייה בכתב (להלן: המכתב), שבה הוא מדבר על כך שהשופט דבור הוא דבורה; כי הוא מסוכן לאסטרטגיה של העם היהודי בישראל; וכי כשעמד מולו הוא הרגיש שהוא עומד מול סדאם חוסיין. יחד עם אותה פנייה, הגיש המבקש, עותק של כתבה מהאינטרנט שבה נאמר כי סדאם חוסיין יוצא להורג בימים הקרובים (להלן: הכתבה).

4.              ביום 30.12.2010, הרשיע בית משפט השלום בחיפה את המבקש, על אף כפירתו במיוחס לו, וקבע כי דבריו עולים כדי ביצוע עבירה של זילות בית המשפט, לפי סעיף 255 לחוק העונשין, וזאת חלף עבירת האיומים שיוחסה לו בכתב האישום. נקבע בהכרעת הדין, כי למקרא דברי המבקש ברור כי ביקורתו מופנית לא רק נגד פסיקת בית המשפט, אלא גם בנוגע למוצאו האתני של השופט שישב בדין, בעודו טורח להשוותו למנהיג עוין; כי יש בדברי המבקש כדי לפגוע בשופט כ"מוסד" ולקרוא תיגר על מערכת השפיטה בכללותה; כי אין בזכותו של המבקש לחופש הביטוי כדי להצדיק את דבריו; כי אין מקום לקבוע כי הדברים שנכתבו הינם בבחינת זוטי דברים; וכי לא נמנעה מן המבקש האפשרות הסבירה להתגונן.

5.        בגזר דינו, סקר בית המשפט את טיעוני הצדדים לעונש ואת האמור בתסקיר מטעם שירות המבחן בעניינו של המבקש, ממנו עולה כי המבקש נטל אחריות על מעשיו, הביע חרטה, וביקש למסור לשופט כי הוא מתנצל על התנהגותו. בית המשפט עמד על חומרת מעשיו של המבקש, בהיותם חותרים תחת שלטון החוק ומעמידים בספק את יושרתה של מערכת השפיטה בכללותה. בית משפט השלום נתן דעתו לקולא לעובדה כי עברו הפלילי של המבקש אינו מכביד; כי המבקש מכיר בנפסדות מעשהו ומכה על חטא; וכן לחלוף הזמן הרב מיום ביצוע העבירה (כחמש שנים). לאור זאת, השית בית המשפט על המבקש עונש של 6 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים, וקנס בסך 2,000 ש"ח או 20 ימי מאסר תמורתו, וכן העמיד את המבקש בפיקוח שירות המבחן למשך שנה וחייבו לחתום על התחייבות כספית בסך 5,000 ש"ח, להימנע מביצוע עבירות דומות, לאלו אשר בהן הורשע.

6.              המבקש והמשיבה ערערו על הכרעת הדין ועל גזר הדין שהושת על המבקש לבית המשפט המחוזי בחיפה. לטענת המשיבה, טעה בית משפט השלום בכך שלא הרשיע את המבקש בביצוע עבירה של איומים, שכן יסודותיה הוכחו, נוכח צירוף תוכן המכתב לתוכן הכתבה, ולאור הודאתו של המבקש במשטרה ועדותו בבית המשפט. כמו כן, נטען כי שגה בית המשפט השלום כאשר נמנע מלהטיל על המבקש מאסר בפועל, וזאת, לאור חומרת מעשיו של המבקש, והצורך במתן משקל רב יותר לשיקולי הרתעת הציבור מפני פגיעה במעמדה ובכבודה של הרשות השופטת.

           המבקש בערעורו, טען כי לא היה מקום להרשיעו כלל, שכן מסכת הראיות שהוצגה בפני בית משפט השלום איננה תומכת במסקנה כי הוא זה ששלח לבית המשפט לתעבורה בצפת את המכתב, שעל יסוד תוכנו הוא הורשע בדין. עוד טען המבקש, כי הרשעתו בעבירה שלא צויינה בכתב האישום מהווה פגיעה בזכויותיו הדיוניות, עד כדי עיוות דין המצדיק את ביטול הרשעתו.

7.              בית המשפט המחוזי בחיפה דחה, ביום 7.6.2012, את ערעוריהם ההדדיים של המבקש והמשיבה. בית המשפט המחוזי קבע כי אין להתערב בקביעתו של בית משפט השלום, לפיה אין להרשיע את המבקש בביצוע עבירה של איומים. זאת, נוכח אי קבילותה של הכתבה שהוגשה לבית המשפט, שעה שאין עליה כל פרט המאפשר לזהותה כמסמך שצורף למכתבו של המבקש. בית המשפט המחוזי דחה גם את טענות המשיבה בדבר קולת עונשו של המבקש, וקבע כי עונש זה, על כל מרכיביו, הינו עונש ההולם את העבירה בה הורשע. עוד נקבע, כי יש לדחות את ערעורו של המבקש, הן משום שנימוקי ערעורו הוגשו כחודשיים וחצי לאחר הגשת הודעת הערעור, והן לגופו של עניין, שעה שניתנה למבקש הזדמנות סבירה להתגונן. זאת, בהינתן העובדה כי המבקש התייחס במפורש לדברים שכתיבתם יוחסה לו; לאור העובדה שטרם שלב הסיכומים התבקשה התייחסות הצדדים לעבירה של זילות בית המשפט; היות שלא נמנע מהמבקש להוסיף ולהעיד בנוגע לאשמה זו; וכן בהינתן העובדה שהתשתית הראייתית והעובדות שיוחסו למבקש בכתב האישום, אינן שונות מאלה שהוכחו בפרשת התביעה ובעת עדותו בבית המשפט.

הבקשה

8.              בבקשת רשות ערעור שהגיש המבקש, חזר המבקש על טענותיו, והוסיף כי במקרה דנן עולות שאלות משפטיות בעלות חשיבות עקרונית, שעניינן היתכנות הרשעת המבקש על סמך המכתב שהוגש על-ידי המשיבה, משאין מדובר במכתב המקורי, וזאת, בניגוד לכלל הראיה הטובה ביותר; בהיות מסמך זה בגדר עדות מפי השמועה; וללא כל הוכחה כי המכתב אכן התקבל במזכירות בית המשפט לתעבורה בצפת, כפי שנטען בכתב האישום. על כן, טוען המבקש, כי יש מקום ליתן לו רשות לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, לראות בבקשתו ככתב ערעור, ולבטל את פסק דינן של הערכאות הקודמות.

דיון והכרעה

9.        למקרא האמור בבקשה, נחה דעתי כי אין עילה ליתן למבקש רשות לערער. כלל ידוע הוא, כי לא על נקלה תינתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי", היות שזו שמורה למקרים חריגים, בהם מתעוררת שאלה בעלת חשיבות ציבורית או משפטית נכבדה, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים לבקשה (ראו, לעניין זה, רע"פ 5326/12 תארר סיאם נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 7.8.2012); רע"פ 6448/12 שי"א בע"מ נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 11.9.2012)). סבורני, כי נסיבותיו של המקרה הנדון אינן מצדיקות לדון בעניינו של המבקש במסגרת של הליך שיפוטי נוסף. המבקש מנסה לשוות לעניינו אופי עקרוני, ואולם, בקשתו אינה מגלה כל שאלה בעל חשיבות ציבורית או משפטית, החורגת מעניינם של הצדדים לה. די בטעם זה בלבד לשם דחיית הבקשה.

10.      למעלה מן הצורך, אציין, כי ערעורו של המבקש נדחה הן מטעם דיוני, שעה שאיחר בהגשת נימוקי הערעור, והן מנימוקים לגופו של עניין. נראה, כי בדין עשה בית המשפט השלום שימוש בהוראת סעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, המקנה לבית המשפט סמכות להרשיע נאשם בעבירה שונה מזו שנטענה בכתב האישום, ובלבד ש"ניתנה לנאשם הזדמנות סבירה להתגונן". במקרה דנן, לא נמנעה מהמבקש האפשרות לנהל את הגנתו כדבעי, ולא ניתן לומר כי הרשעתו בעבירה החלופית, היא בגדר הפתעה, אותה לא יכול היה לחזות, ושנגדה לא יכול היה להתגונן (ראו, לעניין זה, ע"פ 63/79 עוזר נ' מדינת ישראל, פ"ד לג(3) 606 (1979); ע"פ 766/07 כהן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 19.1.2007); ע"פ 4623/07 מדינת ישראל נ' אזרי (לא פורסם, 31.10.2012)).

11.      זאת ועוד, אין כל בסיס לטענתו של המבקש, לפיה פסק דינו של בית משפט השלום עומד בסתירה לדיני הראיות. זאת, שכן הכרעת הדין התבססה על תשתית ראייתית מוצקה, הכוללת את עדותם של שני אנשי משטרה ושל המבקש עצמו בבית המשפט; על פרוטוקול הדיון שהתנהל בבית המשפט לתעבורה בעניינו של המבקש; על הודעתו של המבקש במשטרה; על המכתב ששלח המבקש; וכן על העתקו של אותו מכתב. מה גם, שהמבקש עצמו אישר בעדותו בבית המשפט את שכתב במכתב שהגישה המשיבה, תוך שטען כי ראה בו משום ערעור. משכך, הרי שלא היה מקום לטעון לאי קבילותו של מסמך זה.

12.      לפיכך, לא מצאתי כי קיימת הצדקה לדון בעניינו של המבקש במסגרת של הליך שיפוטי נוסף.

לאור האמור, הנני דוחה את הבקשה למתן רשות ערעור.

           ניתנה היום, ז' בתשרי התשע"ג (23.9.2012).